מחקר פורץ הדרך של לווין וסטריי-גונדרסן הציב זו מול זו שתי גישות אימון בגובה — חיים ומתאמנים בגובה (LHTH) לעומת חיים בגובה ואימון בגובה נמוך (LHTL).
הממצאים היו ברורים: שתי השיטות שיפרו את המדדים הפיזיולוגיים, אבל רק אחת מהן שיפרה ביצועים בפועל.
אז למה חלק מהספורטאים המובילים בעולם עדיין נשבעים בשיטה המסורתית?
ומה זה אומר על ההבדל בין מחקר לשטח?
העבודה פורצת הדרך של לווין וסטריי-גונדרסן אתגרה תפיסות קודמות לגבי מה שנחשב לדרך הטובה ביותר לגשת לאימוני גובה.
המשתתפים חולקו באופן אקראי לאחת מ-3 קבוצות למשך 4 שבועות:
(חשוב לציין כי תחילה, השתתפו הנבדקים בשלב "הכנה" בן שבועיים בקרבת גובה פני הים ולאחר מכן בוצעו 4 שבועות של אימון בגובה פני הים שבו כל הספורטאים התאמנו יחד כדי להביא אותם לרמת מוכנות אימונית שוות.
נפח והעצימות היחסית של האימון הותאמו בקפידה בין הקבוצות ועקבו אחר אותה תבנית כמו 4 השבועות הקודמים של אימון בגובה פני הים).
ממצאי המחקר מראים כי שתי שיטות אימוני הגובה – הן "חיים גבוה-מתאמנים גבוה" (LHTH) והן "חיים גבוה-מתאמנים נמוך" (LHTL) – גורמות לשינויים חיוביים במערכת הדם של הספורטאים.
אולם, רק שיטת LHTL הביאה לשיפור ממשי בביצועים בפועל, כפי שנמדד במבחן ריצת 5 ק"מ בגובה פני הים.
רוני פישמן – תזונאית קלינית ופיזיולוגית מאמץ.
כדי לשפר את החוויה אצלנו באתר, אנחנו משתמשים בקוקיז וכלי מדידה (גם של ספקים חיצוניים, כמו גוגל) לצרכי ניתוח ושיווק. אם אתם ממשיכים לגלוש – אתם מאשרים את השימוש. אפשר לקרוא עוד במדיניות הפרטיות.
