לאורך השנים, אימוני גובה התבססו כשיטת הכנה משמעותית לספורטאים ברמות הגבוהות ביותר, אבל עדיין, קיימים חילוקי דעות בספרות המדעית לגבי מידת יעילותם.
הפופולריות של שיטה זו החלה להתבסס בעקבות ההישגים הבולטים של ספורטאים מאתיופיה וקניה באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968), שהתקיימה בגובה 2300 מטר.
מטא-אנליזה של Bonetti והופקינס [3] הראתה שספורטאי עילית המיישמים אסטרטגיית "לחיות גבוה, להתאמן נמוך" צפויים לשפר את ביצועי הסיבולת שלהם ב-4.0%. השיפור הזה גדול משמעותית בהשוואה לשינוי המינימלי שנחשב למשמעותי- 0.5-1%.
מכיוון שמדליות בענפי ספורט אולימפיים כמו אתלטיקה, שחייה ואופניים מוכרעות לעיתים בפערים של פחות מ-0.5%, היתרון של אימוני גובה יכול להיות משמעותי מאוד עבור ספורטאים אולימפיים.
״השאלה אינה רק באיזה אופן אימוני גובה משפרים ביצועים, אלא כיצד ליישם את השיפור בצורה האופטימלית לפרקטיקה.״
הספרות המחקרית מצביעה על מספר שיפורים פיזיולוגיים כתוצאה מאימוני גובה, הכוללים עלייה בהפרשת אריתרופויאטין (epo), הגדלת נפח תאי הדם האדומים, ובעקבות זאת שיפור בצריכת החמצן המרבית ובביצועים בגובה פני הים.
אריתרופויאטין הוא הורמון המיוצר בעיקר על ידי הכליות, והוא הגורם המרכזי בויסות ייצור תאי דם אדומים (אריתרופויזה) במח העצם. תפקידו העיקרי של EPO הוא להגיב למצבי מחסור בחמצן, כלומר- היפוקסיה על ידי גירוי מח העצם לייצר יותר אריתרוציטים (תאי דם אדומים), ובכך להגביר את יכולת נשיאת החמצן של הדם.
רוני פישמן – תזונאית קלינית ופיזיולוגית מאמץ.
כדי לשפר את החוויה אצלנו באתר, אנחנו משתמשים בקוקיז וכלי מדידה (גם של ספקים חיצוניים, כמו גוגל) לצרכי ניתוח ושיווק. אם אתם ממשיכים לגלוש – אתם מאשרים את השימוש. אפשר לקרוא עוד במדיניות הפרטיות.
