ניסיון לערוך מחקר מבוקר עם ספורטאי עילית בשיא הקריירה – בדיוק כשהם מתכוננים לאולימפיאדה או אליפות עולם – הוא כמעט בלתי אפשרי. הדרישות המתודולוגיות של המחקר המדעי מתנגשות חזיתית עם סדרי העדיפויות של ספורטאי העילית: הכנה מנטלית מדוקדקת, מניעת הסחות דעת, התאוששות קפדנית, הסתגלות לשעוני זמן ואקלים – כל אלה דוחקים את המחקר המדעי לשוליים. בנקודה זו, פרקטיקות מוכחות ושיטות "שעובדות בשטח" מקבלות משקל שווה, ולעיתים אף גבוה יותר, מאשר הראיות המעבדתיות.

מעבר לאתגרים בביצוע מחקרים על ספורטאי עילית, קיים חסם משמעותי נוסף המונע את התפתחות הידע המדעי בתחום: תרבות הסודיות והיתרון התחרותי.
במרחב האולימפי והספורט המקצועני, שבו הבדל של אלפית שנייה יכול להפריד בין זהב לכסף, הידע המדעי הופך למטבע התחרותי החזק ביותר.

רופאים, מאמנים, פיזיולוגים, קבוצות פרטיות, איגודי ספורט וועדות אולימפיות לאומיות משקיעים משאבים עצומים בפיתוח שיטות אימון ופרוטוקולים פיזיולוגיים מתקדמים. אולם, בניגוד לנורמות המקובלות בעולם המדעי, ממצאים פורצי דרך נשמרים תחת מעטה כבד של סודיות.
מחקרים רבים המבוצעים על ספורטאי קצה– לא יראו אור בכתבי עת מדעיים, ולא יועמדו לביקורת עמיתים. במקום זאת, הם נשמרים כ"סוד מסחרי" בארכיונים של רופאים ומכוני ספורט לאומיים, נגישים רק לצוות המקצועי המצומצם ביותר.
לדוגמא הסרט Icarus

בעולם שבו כל פיסת מידע עשויה להעניק יתרון קריטי למתחרים, השיתוף המדעי המקובל נדחק הצידה. מדינות וקבוצות המובילות בענפי ספורט– נוטות לפתח "מערכות סגורות" של ידע וחדשנות טכנולוגית. רק כאשר שיטה מסוימת הופכת מיושנת, חלק מהידע מתחיל לזלוג החוצה.

המחקר פוגש את המציאות: דילמת ה"יתד המרובע בחור העגול"

מניסיונו רב-השנים של ד״ר רונלד וילבר עם ספורטאים ומאמנים אולימפיים, מציג את הניסיון להטמיע פרוטוקולים מחקריים בעולם הביצועים האולימפי כ "דחיפת יתד מרובע לחור עגול". הפרקטיקה מחייבת גמישות וניואנסים שמאמרים מדעיים לא תמיד יכולים לספק. האתגר האמיתי הוא לזקק את המחקר לכדי יישום שלא רק שאינו מפריע לביצועי הספורטאי, אלא מעצים אותם באופן משמעותי.

במקרה של אימוני גובה, ה"יתד המרובע" של המחקר המדעי אכן מצליח להתאים ל"חור העגול" של הפרקטיקה האולימפית. זהו אחד התחומים הנדירים שבהם המעבר מהמעבדה לשטח התחרותי מתרחש בהצלחה יחסית.

אולם, לא כל תחומי המחקר הספורטיבי זוכים לאותה מידה של התאמה בין התיאוריה לפרקטיקה.
בתחום התאוששות מפציעות ספורט, הפער גדול והיתד אינו מתאים כלל ״לחור העגול״ של המציאות. הספרות המחקרית מציגה לרוב מסלולי החלמה ביולוגים לינאריים עם לוחות זמנים מוגדרים היטב: 6-8 שבועות לקרע שריר חלקי או עצם שבורה, 9-12 חודשים לקרע ברצועה צולבת קדמית (ACL).
אולם רופאים,  מאמנים, פיזיותרפיסטים וספורטאי עילית מעידים על מציאות מורכבת ואינדיבידואלית הרבה יותר.

ספורטאי עילית מציגים לעתים קרובות תבניות החלמה שסותרות את התחזיות המחקריות שמשאירה את הקהל עם פה פעור.
ישנם מקרים מתועדים של ספורטאים שחזרו לפעילות מלאה תוך ימים ספורים לעומת הזמן המומלץ בספרות, בעוד אחרים – עם אותה פציעה בדיוק – נאבקים להתאושש גם אחרי הכפלת זמן ההחלמה המומלץ. גורמים פסיכולוגיים, גנטיים, תזונתיים והיסטוריית האימונים הייחודית לכל ספורטאי יוצרים מורכבות שקשה לכמת במסגרת מחקרית.