הספורטאי מפרש את עצמו לפי הביצוע – לא לפי התהליך המנטלי שקדם לו. הוא מרגיש "לא חד", כי פספס זריקה. הוא מחליט ש"לא היה שם" באימון – כי לא עמד בזמנים. אבל האם זה באמת מה שהתרחש בתוכו?
השאלה הזו, שנמצאת בלב הפער בין תודעה לתוצאה, מעלה צורך להסתכל מחדש על מושג המודעות העצמית בקרב ספורטאים. ייתכן שהדרך בה ספורטאים תופסים את עצמם – ואת רגשותיהם, עמדותיהם ומוכנותם – אינה משקפת את המצב הפנימי האמיתי, אלא רק תגובה מאוחרת להתנהגות גלויה.
על פי ניסבט ווילסון, כאשר אנשים מתבקשים להסביר את הבחירות והפעולות שלהם, הם אינם נשענים על מודעות לתהליכים הפנימיים שקדמו לפעולה, אלא בונים סיפור בדיעבד.
זהו "אפקט ההסבר הרטרוספקטיבי" – האדם מסביר את התנהגותו על סמך תוצאה, אך בפועל אין לו גישה ישירה לסיבות האמיתיות שקדמו לה.
דוגמה פשוטה מעולם הספורט: ספורטאי רץ מירוץ פחות טוב מהצפוי. הוא עשוי להסביר את זה כ"חוסר מוטיבציה" או "לא התאוששתי טוב". אך האם הוא ידע זאת לפני המירוץ? האם זיהה את המצב המנטלי בזמן אמת? או שמא התחושות הללו נבנו לאחר הביצוע המאכזב – כדי להסביר את הכישלון? התשובה, לרוב, נוטה לאפשרות השנייה.
התופעה הזו משתלבת היטב עם התיאוריה של קהנמן לגבי שתי מערכות חשיבה:
בספורט – במיוחד בסביבות תחרותיות – מערכת 1 שולטת כמעט בכל זמן אמת.
הספורטאי לא יכול "לחשוב לעומק" בזמן תגובה. הוא לא יכול להריץ דיאלוג פנימי מורכב לפני בעיטה, לפני ספרינט או לפני קפיצה. עליו לפעול על סמך אינטואיציה, תחושת גוף, הרגלים אוטומטיים.
מערכת 1 נבנית לאורך זמן מאימון, חזרות, דפוסים פיזיים ונפשיים שנחקקים במערכת העצבים. לכן היא מהירה – אבל גם עיוורת. היא לא יודעת להסביר את עצמה, רק לפעול.
הבעיה מתחילה כשמערכת 2 נכנסת לתמונה אחרי המעשה.
מערכת 2 אמורה לנתח, להבין וללמוד – אבל היא פועלת על סמך התוצאה ולא על סמך המידע שהיה זמין בזמן אמת.
לכן היא מייצרת נרטיב שלא תמיד נאמן למה שקרה באמת.
לדוגמה:
אם ספורטאי נכשל בתחרות חשובה – מערכת 2 תנסה להסביר את זה. היא עשויה להגיד:
אבל אלה לא בהכרח התחושות שהיו שם בזמן הפעולה אלא התוצאה של הפעולה עצמה. ייתכן בכלל שהיו שם עייפות פיזית, לחץ סביבתי, או טעות טכנית פשוטה – שלא זוהו בזמן אמת.
מערכת 2 מפרשת את מה שקרה לפי הידע שלה, אך היא מוגבלת: היא לא הייתה שם באמת בזמן ההתרחשות – היא מגיעה רק בדיעבד.
הפער בין עמדות גלויות (מה שאנחנו מצהירים) לבין עמדות חבויות (מה שאנחנו באמת מרגישים ופועלים על פיו) זוהה על ידי גרינוולד ובאנג'י (1995). מחקרים על עמדות חבויות הראו שאנשים לעיתים קרובות אינם מודעים למה שהם באמת מרגישים או מאמינים.
ייתכן שספורטאי יכריז שהוא "לא מפחד מהתחרות", אבל יגלה, דרך תפקוד ירוד עקבי תחת לחץ, שדווקא הפחד מנהל אותו.
הנחת המחקר כאן היא שהספורטאי מפרש את המצב הרגשי שלו דרך ההתנהגות ולא דרך חקירה פנימית של התהליך שהוביל אליו. כלומר – הוא לא שואל את עצמו "מה קורה לי?"
אלא "מה עשיתי?"
ומשם חוזר אחורה לבנות סיפור רגשי שתואם את התוצאה.
השלכות על ביצועים, תהליכי אימון והתערבות מנטלית
המשמעות היא שיש צורך לשנות את האופן בו אנחנו מלמדים ספורטאים להכיר את עצמם.
במקום לשאול "למה פספסת?", כדאי לשאול "מה חשבת לפני זה?".
במקום להתמקד בביצוע הגלוי – להתחיל לחשוף את המחשבות, הרגשות והעמדות לפני הפעולה.
זהו תהליך של הסטת הפוקוס מהתוצאה אל התהליך.
אותו עיקרון בדיוק מתקיים גם בתזונה. ספורטאים רבים נוטים להסביר בחירות תזונתיות דרך מה שקרה בפועל – "זללתי כי הייתי רעב", "לא אכלתי כל היום כי לא היה לי זמן", "פיציתי על אימון קשה" – מבלי להיות מודעים לתהליך שגרם לרעב, לדחף או לחוסר הסדר.
הם מפרשים את ההתנהגות דרך התוצאה, בלי להתבונן בתנאים שקדמו לה. אבל לרוב, זה לא הרעב עצמו שמניע את האכילה – אלא חוסר סנכרון מוקדם יותר: אולי חוסר ביטוי של תחושת עייפות, אולי חוסר תכנון, אולי הצפה רגשית שלא זוהתה בזמן אמת. גם כאן, מערכת 1 שולטת – האכילה קורת באוטומט, כתוצאה מהצטברות – ואז מערכת 2 נכנסת ומנסה להסביר.
זאת אחת התיאוריות שאני משתמשת בה בקליניקה כל הזמן, לעזור לספורטאים לפתח מודעות תהליכית – להבחין לא רק מתי הם מתפקדים פחות טוב, אלא מה התנאים שקדמו לכך, מה הייתה השיחה הפנימית, מה הייתה התחושה בגוף, מה הייתה רמת הקשב, הדימוי העצמי באותו הרגע.
השלב הראשון הוא להבין שהמחשבות החשובות ביותר – הן אלו שעולות לפני הפעולה.
לכן יש צורך ללמוד לזהות בזמן אמת מצבים מנטליים: קצב נשימה, תחושת גוף, דחף לפעולה, שיחה פנימית.
לא רק אחרי כישלון – אלא גם לפני אימון, לפני תחרות, לפני חזרה – לרשום: מה הרגשתי? מה חשבתי? מה הגוף אותת לי?
כך נוצר תיעוד של התהליך ולא רק של התוצאה.
ככל שהשפה תהיה פחות הגנתית ויותר מדויקת – כך תתקרב לתהליך האמיתי.
המעבר מאמירות כלליות או שיפוטיות לשפה קונקרטית ואינפורמטיבית הוא אחד הכלים הקריטיים לפיתוח מודעות תהליכית. למשל:
השפה היא לא רק תיאור – היא הדרך להבין. וככל שהיא תהיה מדויקת יותר, כך הספורטאי יוכל להתקרב להבנה של מה באמת הניע אותו — ולא רק להגיב למה שקרה.
לסיכום, בספורט – אולי יותר מכל תחום אחר – יש פער בין מה שאנחנו חושבים שאנחנו מרגישים, לבין מה שבאמת הניע אותנו. המודעות של ספורטאים נוטה להיצמד לתוצאה – הצלחה, כישלון, ביצוע – ולהתעלם מהתהליך הקוגניטיבי והרגשי שהוביל אליה. רק כאשר נתחיל לשאול לא רק מה קרה, אלא מה קרה בתוכי לפני שזה קרה – נוכל להתחיל להבין את הספורטאי באמת.
ההבנה הזו לא תבוא מתוך פרשנות התוצאה, אלא מתוך חקירה שלה – הלא מודע, הרגיש, לפעמים הלא נעים – שהוביל אליה.
להפסיק לפרש את עצמנו דרך מה שקרה – ולהתחיל להבין מה קורה לפני שזה קורה.
Claypool, H.M., O’Mally, J., DeCoster, J. (2012). Dual-Process Models of Information Processing. In: Seel, N.M. (eds) Encyclopedia of the Sciences of Learning. Springer, Boston, MA. https://doi.org/10.1007/978-1-4419-1428-6_676
Think Twice: Review of Thinking, Fast and Slow by Daniel Kahneman (2011)
Telling More Than We Can Know: Verbal Reports on Mental Processes
DOI:10.1037/0033-295X.84.3.231
Kahneman, D. (2011). Thinking, fast and slow. New York: Farrar, Straus and Giroux.
רוני פישמן – תזונאית קלינית ופיזיולוגית מאמץ.
כדי לשפר את החוויה אצלנו באתר, אנחנו משתמשים בקוקיז וכלי מדידה (גם של ספקים חיצוניים, כמו גוגל) לצרכי ניתוח ושיווק. אם אתם ממשיכים לגלוש – אתם מאשרים את השימוש. אפשר לקרוא עוד במדיניות הפרטיות.
